Touching Is Not Permitted

השבועות האחרונים של "היפים והאמיצים" די מתישים אותי. לא במובן הרע של המילה. כלומר, אחרי צפיה בכל פרק אני מרגיש סחוט רגשית. אני לא חושב שזה רע. אני חושב למען האמת שזה מאוד מרשים מצד סדרה שמלווה אותי כבר כל כך הרבה זמן להיות מסוגלת לעשות לי את זה. ואולי בגלל שהיא מלווה אותי הרבה זמן היא עושה לי את זה.

בקצרה: קייטי לוגן נורתה והייתה זקוקה להשתלת לב במהירות. בית החולים לא מצא תורם מתאים אז אחיה הבכור התאבד ביריה לראש ובית החולים השתיל את לבו בקייטי. קייטי מתעוררת ומתקשה לעכל שאחיה האהוב שתמיד הגן עליה, הקריב את ההקרבה הסופית ומת על מנת שהיא תחיה.

העלילה הזו מטרידה אותי בכל כך הרבה רמות. המשחק הנהדר והמצמרר של הת'ר טום לא מניח לי לרגע. שני הפרקים שכללו את ההתאבדות גרמו לי להוריד כמות די מכובדת של דמעות.

איך זה מרגיש כשמשתילים לך לב חדש? האם רגשות ישנים נעלמים? האם הם משתנים?

איך זה מרגיש לדעת בכל פעימה שאחיך הבכור התאבד כדי שאת תמשיכי לחיות?

האם האח המתאבד הוא אכן גיבור שהקריב את ההקרבה האולטימטיבית או שצריך לגנות את ההתאבדות כהתאבדות?

כל סצנה שכוללת את הת'ר טום גורמת לי למחנק. אני מרגיש כאילו בניין לבנים מתרסק לי על הגוף ומוחץ אותו. אי אפשר לצפות בהת'ר טום ולא לרצות לשרוט את העור עד הדימום הבלתי נמנע. פשוט לדמם.

בסרטון המצורף קייטי עדיין לא יודעת שתרומת הלב הגיעה מאחיה והיא גם לא יודעת מדוע הוא לא הגיע לבקר אותה עדיין. שתי אחיותיה מקריאות לה את מכתב הפרידה ובחצי הדקה האחרונה בערך של הסרטון - קייטי מבינה. צפיתי כרגע שוב בסרטון ושוב הצטמררתי. הת'ר טום אגב מועמדת לפרס האמי של ה-Daytime. פייר? מגיע לה.

מאיר שטרית, אחד שרוצה להיות ראש ממשלה, התארח אצל קירשנדון בעקבות נפילת רקטת הגראד באשקלון. אגב, משעשע לגלות שבמקום בו פגעה הרקטה נערכים שיפוצים. מעניין כמה מההרס שנראה בטלוויזיה הוא הרס מהרקטה או הרס מהשיפוצים. הנה ההיילייטס (הציטוטים כמעט מדויקים, מקסימום תחליפו "אמהות" ב"נשים"):

(שטרית): "לערבים לא אכפת ממתים. לא אכפת להם מאימהות או מתינוקות. לא אכפת להם מהרוגים. צריך להיכנס לשם ולמחוק שכונות שלמות!"
(קירשנבאום): "אבל אם לא אכפת להם ממתים, מה זה יעזור שנמחק שכונות שלמות?"
(שטרית): "אחרי כמה מאות הרוגים יהיה אכפת"

ממש לפני כמה דקות שלחתי את הטור המודפס החדש של צפניה. הטור יתפרסם ביום שישי בעכבר הצפוני ויעסוק, הפתעה הפתעה, בהישרדות. למחרת ישודר הפרק האחרון ואפרסם את הפוסט האחרון בבלוג של צפניה על הישרדות.

עכשיו יש לי תחושה מוזרה בגוף. אני מרגיש כאילו אני נפרד לשלום מחלק ממני.

"הישרדות" שאבה אותי חזק לתוכה והתקיימה איתי מדי יום, מדי שעה. הבלוג שהתחיל כביקורת פרטית שלי על הפרקים ששודרו הפך בלי להתבייש לאתר תוכן שלם שפרנס מדורי רכילות וברנז'ה. הבלוג הפך להיות מוצר נלווה לתוכנית. הבלוג השלים את התוכנית. האנשים צפו בתוכנית ואז גלשו לבלוג כדי לראות מה צפניה כתב. מה אני כתבתי.

היום נכנסו לבלוג למעלה מ-11,000 איש. היום גם עברתי את סף 400 אלף הכניסות. הישג מדהים. פשוט מדהים.

בעוד שבוע (כנראה) לא אכתוב יותר מילה אחת על דן, נעמה, קוריצה ושאר החברים ההזויים מהקאריביים. חלק ממני באמת יפסיק להתקיים. צפניה ייעלם מהתודעה. כיצד אמלא את הוואקום הזה? האם אמצא תוכנית אחרת ואשקיע בה אנרגיות או שאולי לשם שינוי אתבגר טיפה ואסיים את התזה ואת שאר הדברים שאני אמור לעשות בגיל 28?

מוזר. באמת קצת עצוב לי על המפנה הזה. היה לי ממש כיף.

מה בסה"כ רציתי? שתהיה לי דירה חדשה? שהרצפה שלי תריח כמו ורדים בפארק בלונדון? שיהיה לי לדקה אחת סדר בבית?

המנקה הנאמן שלי מבריז לי מדי פעם. בפעם האחרונה נמאס לי והתקשרתי אליו זועם.

כמו תמיד, גם בפעם הזו שהתקשרתי זועם לנותן שירות - הסתבר לי שאביו של נותן השירות נפטר.

הפעם לשם שינוי כבר לא זעמתי אלא הבעתי את תנחומיי ואיחלתי למנקה טיסה נעימה למרוקו (שם מסתבר, נערכת הלוויה). המנקה הודיע לי שיחזור בעוד שבועיים ואני הבטתי ברצפה שמלאה בגלגלי אבק א-לה המערב הפרוע.

יומיים לאחר מכן המנקה מתקשר. לבו הטוב דאג לי. הוא הודיע לי שהוא שולח לדירה שלי פיליפינית כי "חבל שהבית בינתיים יהיה מלוכלך".

באמת חבל.

הפיליפינית מתקשרת ובאנגלית רצוצה למדי קובעת איתי על ספונג'ה ביום ראשון בבוקר.

כל הלילה אני מתהפך במיטתי. איך אני מסביר לה לא לפתוח את החלונות כדי שהחתולים לא יקפצו? ומה אם היא בכלל רוצה שהחתולים יקפצו כדי שיהיה לה מה לאכול לצהריים? לך תסמוך על מלוכסני עיניים.

יום ראשון בבוקר מגיע. אין פיליפינית.

אני מתקשר.

"שכחתי, אבל אגיע", גמגמה הפיליפינית. "לא! אל תבואי!", צעקתי עליה ורטנתי.

לפחות אבא שלה לא מת.

כמה פעמים צריך לדחות בקשת חברות מאדם בפייסבוק?

ביקש פעם אחת, עשית לו ignore.

ביקש עוד פעם, עשית לו ignore.

ביקש פעם שלישית, עשית לו ignore.

בכל יום רגיל הייתי מסנן: "רבאק, מישהו כאן לא מבין רמזים" אבל היום שונה. כי היום החלטתי לתהות עם עצמי ועם הקוראים הבודדים שלי מה יותר עצוב: פרופיל של פוליטיקאי שנפתח בפייסבוק ומנוהל ע"י חברת יחסי ציבור או פרופיל של פוליטיקאי שנפתח בפייסבוק ומנוהל (כנראה) ע"י הפוליטיקאי עצמו.

המקרה השני מעציב אותי כי בדרך כלל אני מוקסם מכך שאנשים שלא פועלים באופן אקטיבי באינטרנט ורק צורכים כתבות באתרי תוכן מצליחים להתחבר לרשתות חברתיות. אבל מה קורה כשהאנשים הללו לא יודעים כיצד להתנהל? מתי אומרים להם להפסיק לשלוח אפליקציות או בקשות חברות? האם צריך בכלל לחנך אותם? מי אני שאומר להם איך משתמשים בפייסבוק? אם לא יתנהגו כשורה, הרשת תקיא אותם החוצה. או שלא (ע"ע שאול פרחיו).

חוסר ההכוונה מעציב אותי כי במקרה השני (בניגוד לחברת היח"צ) כאן יש דיאלוג אמיתי עם הפוליטיקאי שעלול להיהרס בגלל שהפוליטיקאי לא מכיר את הכלי. מצד שני, חוסר ההכוונה גורם ליותר אותנטיות. אף אחד לא נכנס לפייסבוק כשהוא יודע בדיוק מה לעשות בכל אפליקציה. גם אני לא ידעתי מה לעשות וגם היום אני לא יודע למה משמשים חלק מהקישורים באתר. לא כולם פלצנים כמוני. אולי חלק מהגולשים יתלהבו לראות פוליטיקאי שמתקין אפליקציה של מתנות חמודות.

שמעון גפסו לא רוצה להטריד אותי. הוא הצטרף לפייסבוק (לזכותו ייאמר שעשה זאת לפני כמה חודשים. כנראה שכעת הוא הבין את הפוטנציאל שיש גם לפייסבוק לקראת הקמפיין), הריץ חיפוש על "נצרת עילית" ואז ביקש מכל התושבים לצרף אותו כחבר לקראת הבחירות המקומיות בנובמבר הקרוב. אני באמת ובתמים חושב שהכוונות של גפסו טובות. הוא רק צריך קצת הכוונה. אז מה אם אני כבר לא תושב נצרת עילית בכלל?